ציורים כמו שירים:
לתערוכת הציורים של אתי יעקבי

ציור של אתי הוא כמו שיר: קטן בגודלו, תחום בגבולותיו ומאפשר התרשמות, קליטה והיענות רגשית מיידית. אך כמו שיר, הוא מזמן התבוננות שקטה בפרטי פרטים. ככל שהמתבונן נכנס לדקויות שבציורים, לפרטים שבהם, להרמוניה שבין רכיבים שונים, לגבולות שבין הצבעים, לצללים שמטילים העצים, ההרים, הבתים - הוא מגלה שהציור מספר על עולם ומלואו, ומה שסמוי במבט הראשון הולך ונחשף למתבונן הקשוב. ציור של אתי ניתן לחפון בכף יד, או לאחוז בו כשם שאוחזים בספר. זהו בערך, גודלו. אך כמו השיר - הוא מהדהד בך ומלווה אותך גם שעות לאחר שראית אותו. ציור זוג הרימונים, למשל, שבמבט ראשון עורר בי תחושות של הרמוניה, יופי, ארוטיות "עץ הרימון נתן ריחו" (אורלנד) - המשיך ללוות אותי במשך שבוע, ושב וניקר בראשי, תוך שאני נזכרת בשירו של ט' כרמי הפונה אל הרימון:

"לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן,
לֵךְ אֶל עֵינַים אֲחֵרוֹת,
אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל.

אָמַרְתִּי יָרֹק
לְעֲנָפֶיךָ הַקַּדִּים בָּרוּחַ
וְאָדֹם אָדֹם אָדֹם
לְאֶגְלֵי פֶּרְיְךָ.
קָרָאתִי אוֹר לְשָרְשְךָ
הַלַּח וְהָאָפֵל וְהָעִקֵּש.

[...]
בּוֹאִי, וְתִּרְאִי אֶת הָרִמּוֹן הַמְשֻנֶּה:
דָּמוֹ בְּנַפְשִי, בְּרֹאשִי, בְּיָדַי,
וְהוּא עוֹדֶנּוֹ שָתוּל בִּמְקוֹמוֹ!"

(מתוך: אל הרימון, ט' כרמי, "שירים 1951 -1994", עמ' 51)

אתי מציירת על גבי בד או נייר, אך העדפתה היא לצייר על גבי עץ. הציור על העץ מאפשר לחומר להפוך חלק מן הציור. הציור אינו משנה את החומר, אלא משתלב בו ומוציא ממנו את האיכויות הטמונות בו. חשיפה זו של מה שכבר טמון בחומר, מאפיינת את אתי כציירת. היא מראה לנו וחושפת בפנינו את מה שאיננו רואים בעולם ללא המבט שלה וללא ידה המניחה את הצבעים זה ליד זה על גבי המצע.


אתי מציירת ציור ריאליסטי, מתוך התבוננות בנוף, תוך שהייה בנוף עצמו. הציור שלה צומח מתוך התבוננות בפריטים בהם בחרה. בתהליך הציור ההר, השביל, העץ, הענף מאבדים את שמם: הם הופכים לחיפוש אחר הקו, הכתם, הצבע. הציור הקטן, תוצר ההתבוננות, הוא הנוף שליד הבית: עץ הזית, צמד הקלמנטינות, שדרת עצים, מבט על הכביש בדרך לבית, שדות שלף. זוהי כמעט ארץ ישראל של פעם, אך ללא המבט הרומנטי המתפייט. פשוט, כמו שהעין רואה.

המפגש שלי עם ציוריה של אתי עורר בי את האסוציאציה לכך כי לאורך שנים רבות נשים כתבו שירה, וכמעט שלא כתבו רומן. שיר ניתן לכתוב בזמן קצר, אך נחוץ לו תהליך עיבוד פנימי איטי לפני ואחרי הכתיבה. כתיבת רומן מצריכה עבודה מתמשכת ורצופה במשך ימים שלמים, לאורך זמן - זמן כזה לא עמד, בדרך כלל, לרשות נשים. גם הציור הקטן של אתי הוא תוצר של עולם נשי, תוך ניצול מגבלות והפיכתן ליתרון: בפרק זמן קצר היא מציירת בריכוז מנטאלי המפיק את המיטב מההתבוננות במקטע הנוף הצר שנבחר; היציאה לנוף היא לנוף הקרוב לבית, במרחב בטוח; היד נעה על גבי משטח מוגבל, שבו היא יכולה לפעול בהנאה וללא מאמץ פיזי; הציור של אתי יעקבי הוא מעשה של אהבה והנאה: מההתבוננות, מהמגע עם הצבע, מהנחה מדויקת של צבע בעזרת סכין, מכחול ואצבעות על גבי משטח הציור, מהמאמץ המרוכז, מהישג המעבר מהעיניים המתבוננות ליד המציירת.

"אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדִי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶאֵין בּוֹ דֹפִי [...]

[...]
לִרְאוֹת אֶת הַיֹפִי הַזֶּה שֶבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶבּוֹ יָדַי מְהַלְכוֹת כְּמוֹ אֳנִיוֹת וְחוֹשְבוֹת
וְעוֹשוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל."

(מתוך: אני רוצה תמיד עיניים, נתן זך, "כל החלב והדבש", 1966, עמ' 20)

כתבה: ד"ר אילנה אלקד-להמן







התקופה החומה
שחר בן-פורת

הנה דוגמה נוספת לטעמו המשתבח של הישראלי הנהנתן: בוטיקי שוקולד משובח שנפתחו במחוזותינו, שלצד מרכולתם המתוקה גם עומדים בסטנדרטים מחמירים. החדשות המתוקות (והיקרות) מממלכת השוקולד.

בחמש השנים האחרונות עלתה צריכת השוקולד בישראל בלא פחות מ- 100%. לפי חברת D&B - דן אנד ברדסטרט, אם לפני חמש שנים צרכנו בממוצע 1.5 ק"ג שוקולד בשנה, הרי שכיום עומדת הכמות על 3 ק"ג בשנה.....

אבל אחד הנתונים המענינים ... הוא שהישראלי הופך להיות אנין טעם ומחפש גם בתחום השוקולד מוצרים איכותיים יותר.

בשונה מהיחס האירופי הקר... את הסניף הישראלי מבססים על יחס אישי וחם המתאים יותר לנוף המקומי. "בנינו קונספט שירות שהוא הרבה יותר ממכירת שוקולד - אנחנו מספקים חוויות"...

בהסטוריה של "דסקלידס" בישראל רשום סניף ברעננה... שעוצב על ידי אתי יעקבי, מעצבת פנים למגזר הפרטי והמסחרי, שמסבירה איך מעצבים חנות האמורה למכור שוקולד איכותי:

"האתגר המרכזי בעיצוב חנות הוא למשוך את הלקוח פנימה. לשדר לו שפה מוכרת, משהו שעונה על הצורך שלו, ואת זה משיגים על ידי שימוש בצבעים ובתאורה שרואים עוד מרחוק.
"אתה שואל את עצמך מה אומר המושג שוקולד. בהקשר הזה עלו כמה דברים: מתוק, חושני, אהבה, חמימות, עומק, מתנה. מכל זה נבע העיצוב, עם הדרישות המיוחדות: המקום חייב להיות פונקציונלי. לשוקולד יש חיי מדף של עד שלשה שבועות והוא צריך להיות בטמפרטורה מסוימת.
את מקרר התצוגה הצבנו עם הפנים לחזית כדי להציג את כל מבחר השוקולדים. במקומות אחרים מוכרים שוקולד כמו תכשיט ומציגים אותו בחלונות קטנים בחזית, אבל הצרכן הישראלי אוהב לראות מראש את כל המבחר. המקרר הוא חומר קר ומנוכד לכל מה שהגדרנו קודם כשוקולד. הוא עשוי מזכוכית ומתכת, בעל תאורת פלורסנט ולא מתחבר למושגים של שוקולד. לכן נדרש לפצות על כך בעיצוב .
מבחינת חומרים בחרנו הרבה עץ בגוונים חומים עמוקים: חיפוי עץ של מקרר הנירוסטה, דלפק מכירה מחופה עץ. נישות בקירות מחופות בעץ כהה. שולחן בר עם כסאות והכל עץ בצבע שוקולד מריר. הקירות והרצפה היו בצבעי קרמל, בורדו וקצת אדום, שילוב המשדר עומק, מתיקות ועושר טעמים".
המטרה לשדר את עולם החוויה של השוקולד ממשיכה מהחומרים והצבעים גם לפרטים אחרים של העיצוב. "את הארונות עיצבנו בחריטה של ריבועים שיזכירו לנו ריבועי שוקולד". תלינו מנורות רומנטיות בצורות מרובעות עם פיתוחי מתכת וקריסטלים. במדף התצוגה בחזית השתמשנו בבדים בגווני בורדו.

"בדיעבד, היית משנה היום משהו?
"אם לא הייתה המגבלה של מקרר ענק, הייתי מדגישה יותר את הרומנטיקה, ההפתעה והמסתורין, כך שהלקוח הפוטנציאלי יראה צבעים ותאורה, אולי גם יריח ריח של שוקולד, אבל לא יראה מיד את כל התצוגה. לאחר הכל, שוקולד לא נמכר כ"נישנוש", כשקית בוטנים. הוא אינו מוצר רחוב. שוקולד נקנה ביותר תשומת לב, ביתר בחירה והרבה פעמים מכוון למטרה יחודית ואישית".

"פסיפס - עצוב וסגנון חיים" -מקבוצת "העיר"
דצמבר-ינואר 2006/7




לראות מבעד לדלת
מאת אתי יעקבי

דלת הכניסה היא לא אחרת מאשר כרטיס הביקור לבית כולו. בבחירת הדלת אין רק עניין של טעם וסגנון אלא עניין של אופי וגישה שבהם כל פרט בדלת משחק תפקיד: הגודל, הרוחב, הצבע והמבואה. דלת רחבה ובהירה מרמזת על הכנסת אורחים, דלת כהה משדרת רשמיות וקרירות ואילו דלת ברזל מודרנית מזמינה ציפייה לעיצוב פנימי לא שגרתי. אז מה עדיף? תלוי מה המסר שאתם רוצים להעביר.

הצבעים הבהירים יוצרים אצלנו באופן טבעי תחושת נינוחות, רגיעה והשתלבות בסביבה. כך גם דלת בהירה, במיוחד אם היא רחבה, תשדר לנו מסר ברור של הכנסת אורחים ותרמז על חלל מרווח המחכה לנו בפנים. הצבעים הכהים לעומת זאת, מבליטים את הדלת כאלמנט עצמאי ומשדרים רשמיות, אלגנטיות ואף קרירות.

גובה הדלת מעביר מסר משמעותי לא פחות. דלת גבוהה מהממוצע, יוצרת הרגשת כבוד ולעתים רתיעה בקרב הממתין בשער. מבלי משים אנו נמתחים בפני דלת כזו כי או מרגישים קטנים. לא בכדי דלתות בתי המשפט גבוהות במיוחד. כמוה גם דלת נמוכה הממוצע. דלת נמוכה תגרום לנו להתכופף בעת הכניסה, ולו במעט, ותגרום לנו להרגיש פגיעים.

דלת ברזל אטומה מעבירה מסר של חוזק, קשיחות ועוצמה אך המסר הזה עשוי להשתנות אם הברזל ישולב בזכוכית. בכלל, דלתות המשולבות בזכוכית, נראות תמיד אווריריות ומזמינות מאחר והן מטשטשות את הגבולות בין החוץ והפנים.
דלת ברזל מודרנית יוצרת אוירה קלה ועניין ואף מעוררת ציפייה לעיצוב פנימי לא שגרתי.

הדלתות הסטנדרטיות, דלתות "קבלן", אינן מרמזות על בעלי הבית וגם אינן מעוררות סקרנות. אך מה שחשוב הוא שכל דלת, עתיקה כחדישה, ניתנת לשינוי. צביעה, הוספת אלמנטים המודבקים לדלת, החלפת ידית, עשויים לשנות את הדלת מן הקצה אל הקצה.

פורסם ב"עניין נשי" דצמבר 2003




"גנש" במודיעין

הזמן: שני בערב.
המקום: מודיעין סנטר.
האייטם: ה"גנש" בפתיחה מדהימה. עוד הוכחה שבכל זאת אנחנו עיר העתיד התקבלה השבוע בפתיחה המרשימה של בית הקפה-בר החדשני "גנש", שמפיץ בריזה תל-אביבית נוצצת.
עשרות רבות של מוזמנים גדשו את בית הקפה הממוקם בקומת הקרקע של מודיעין סנטר, נהנו מיין אדום ולבן ושוקולדים בלגים שחולקו לאורחים ביד נדיבה, ובעיקר התפעלו בקול רם מהעיצוב המרשים והחדשני. נותר רק לשפשף עיניים בתדהמה ולשכוח לשעה קלה שזה לא בתל אביב.
חובבי הסטייל ישמחו לדעת שהאחראית לעיצוב המרשים של בית קפה "גנש", היא דווקא כשרון מקומי, הציירת ומעצבת הפנים, אתי יעקבי ממכבים.
3/2004


לראש העמוד